מזה הגשמה עצמית

אנחנו חיים בשלושה מישורי קיום– הגוף, השכל והרגש. קשרי הגומלין בין שלושת המישורים הללו הינם הדוקים ביותר, ולמעשה אף אחד מהם אינו מתקיים בנפרד. יחד עם זאת, לכל אחד ואחד מהם קיום עצמאי, שבלעדיו לא אפשרי היה לשני המישורים האחרים להתקיים.
כדי להגיע להגשמה עצמית צריך להגיע לאיזון ולהגשמה בכל שלושת המישורים – גם מהבחינה הגופנית, גם מהבחינה הרגשית, וגם ברמת התודעה.
 

הגשמה עצמית ברמת הגוף

כדי להגיע להגשמה עצמית מבחינה פיזית צריך לאכול בצורה מאוזנת ולעשות בגוף שימוש כדי לשמח אותו – להתעמל, ללכת, לזוז, לרקוד. לא מדובר על נקודה נוקשה או הישגים כמו כושר ספורטיבי, שאליהם יש לשאוף, אלא על תחום רחב שרוב האוכלוסיה נמצאת בתוכו, תחום המאפשר הנאה מהגוף – מעצם היכולת לראות, לנוע, להרים ילד על הידיים, להנות מליטוף, וכד', תחום שאנחנו מכנים אותו לרוב בתור בריאות. בריאות היא תנאי הכרחי אך לא מספיק להגשמה עצמית.
חוסר איזון במישור הזה מתבטא תכופות בכאב, אי נוחות, או אפילו מחלה. אם הבריאות שלנו לקויה צריך למצוא את הדרך לשוב ולהנות מהגוף ולשמוח מעצם העובדה שזכינו להזדמנות לחיות – עי אוכל בריא, ספורט, וכד'.
 

הגשמה עצמית ברמה המנטלית

הגשמה עצמית ברמה המנטלית היא כשהחיים מעניינים אותנו, כשכייף לנו בעבודה, כשאנחנו נשארים סקרנים – כמו ילדים.
כשהתודעה מאוזנת יש לנו 'שקט בראש'. מצוקת השעמום, הבלבול, או חוסר ההכרה, כשאנחנו 'לא יודעים', כשרצות לנו אלף מחשבות בראש, כשקשה לנו להחליט ואנחנו כבר פשוט משתגעים, אות הוא שהתודעה אינה נתונה במצב מאוזן.
באחד מפגישות התירגול שבהן השתתפתי התלוננתי על מצב דומה, ובתשובה נתבקשתי להגיד: "יש אנשים שיש להם שקט בראש". מיד התחלתי לצחוק. רווח לי – בנשימה, בגוף, בתודעה. נהיה לי טוב. לפעמים משפט פשוט יכול להחזיר לנו את השקט לראש, ולאפשר לנו שוב להיות במקום של הגשמה עצמית – כשהמיינד עובדת באופן אפקטיבית, במקום סתם לעשות הרבה רעש.
 

כשהרמה המנטלית מפריעה להגשמה עצמית

לפעמים הרמה המנטלית מפריעה להגשמה עצמית – כשבמקום שהגוף, המחשבה והרגש יפעלו כדי להגיע להגשמה עצמית, המחשבה רצה 'בפול ווליום על ניוטרל', כשאנחנו מוצפים במחשבות סרק.
בחיי היומיום קל יותר לעתים לאזן את התודעה באמצעות טכניקות כדוגמת מדיטציה – ולכן מדיטציה עוזרת ככ להגשמה עצמית. בהדרגה אנחנו לומדים 'לראות' ולהכיר את מחשבותינו, ומאפשרים להן להגיע ולחלוף בלא שנתרגש מהן כל-כך, בלי לקחת אותן ברצינות כל-כך גדולה. עם הזמן אנחנו רואים שהמישור השכלי מריץ לא רק מחשבות, אלא גם 'סרטים' שלמים – בנושאים של זוגיות, ילדים, עבודה, קשרים עם הורים, חברים, וכד'. עם הזמן, כמו שהפסקנו להתייחס למחשבות כאל 'אמת', מפסיקים להתייחס גם אל הסרטים כאל 'אמת'. מחשבות הן רק מחשבות. סרטים הם רק סרטים. כמו במשל המערה של אפלטון – דמויות שאנחנו מקרינים על המסך שלנו.
כשהסרטים ומחשבות הסרק מפסיקים לנהל אותנו ואת החיים שלנו, מתפנה הרבה מקום להגשמה עצמית.
 

המרכיב הסודי של הגשמה עצמית

מעבר לבריאות ולתבונה, הגשמה עצמית היא אושר – ההרגשה שאנחנו משתמשים בכל מי שאנחנו, שאנחנו מגשימים את עצמנו.
בספר 'מבשרי השחר' מתואר מישור הרגש כמפתח או כדרך גישה להגשמה עצמית, למציאויות גבוהות יותר ולממדים אחרים של המציאות היומיומית - ולא מדובר במיסטיקה. בחיי היומיום אנחנו חווים תכופות חוויה כלשהי, שתחתיה מסתתרות חוויות אחרות – זכרונות, רגשות מודחקים, וכד'. בדרך כלל אנחנו נמנעים מאותם רבדים 'תת קרקעיים', ואיננו שמים אליהם לב. היכולת לעצור שניה ולראות מה אנחנו מרגישים – בגוף, בנפש, היא המפתח להגשמה עצמית, משום שהיא עוזרת לנו להתחבר לעוד חלקים של עצמנו – חלקים שהם פחות אוטומטיים, פחות מוחצנים, יותר חבויים (ותכופות חבויים גם מעצמנו). אנחנו חווים הגשמה עצמית כשגם החלקים האלו זוכים להתממש ולבוא לידי ביטוי, ואותו פוטנציאל של ביטוי הוא הגורם לנו לחוש תשוקה ורצון מחד, לצד תחושות כמו פספוס, החמצה ותסכול מאידך. אותם חלקים 'רוצים' להיות 'בחוץ' כדי שנוכל להיות אדם שלם, המוגשם כל כולו, בכל מאודו, ולהרגיש שאנחנו מגשימים את עצמנו.
 

רגשות והגשמה עצמית

רוב האנשים בכלל לא מודעים למה שהם מרגישים - איך אפשר להגשים את עצמנו רגשית אם אנחנו בכלל לא יודעים מה אנחנו מרגישים?
מחקרים בפסיכולוגיה מראים שרק בגיל ההתבגרות מתחילה להתפתח היכולת לשים לב ולזהות רגשות. לפני כן אנחנו רק מגיבים לפי התחושות שלנו. משמע, בגיל 3 ילד יכול לרקוע ברגליו, לצעוק, להשליך את עצמו על הרצפה או להכות את אחיו הקטן, אך אינו יכול לשבת עם עצמו ולהרגיש את הכעס, ובוודאי ובוודאי שאינו יכול להכיל את הכעס. רק בגילאים מבוגרים יותר (ולגבי רוב האנשים שאני פגשתי – רק בגילאים מבוגרים בהרבה) יכול האדם לעצור, לשים לב, ולדעת מה הוא מרגיש.
לכן, בגילאים צעירים אין ככ מה לדבר על הגשמה עצמית, כי הילדים מגשימים כמעט בצורה אוטומטית את כל מי שהם, ואת כל מה שהם חווים – רגשות, מחשבות, רצונות, וכד'. הכאב על הפספוס וחוסר ההגשמה העצמית עולים רק בגילאים מאוחרים יותר – כשאנחנו מתחילים להדחיק ולהתעלם מחלקים בתוכנו, ולא מאפשרים לכל קשת הרגשות שלנו להתבטא ולהגיע להגשמה עצמית.
כל הספר 'אינטליגנציה רגשית' מדבר על הרעות החולות שמהן סובלים האנושות, החברה והעולם רק משום שאיננו יודעים לזהות את רגשותינו. אני זוכרת את פגישת הטיפול השניה שלי בשיטת אבי גרינברג. כל היום היה לי רע מאוד, ולמרות שהייתי כבר בת 30, לא ידעתי מה לעשות עם התחושה הזו. כשהגעתי למדריכה שלי, כבר בדלת, בלא שאמרתי מלה, היא הסתכלה עלי ואמרה לי: 'את מאוכזבת'. פתאום ידעתי מה עובר עלי! פתאום היה לזה שם, משמעות, סיבה. כבר לא הייתי חסרת אונים בכל הנוגע לרגש, ולו משום שידעתי והבנתי את מה שעובר עלי.
כשאנחנו מתחילים לזהות את הרגשות שלנו ולתת להם מקום – בתהליך שנקרא הכלה רגשית, אנחנו חוזרים להתחבר לעצמנו ולבטא את כל היכולות החבויות שלנו, וזו עצם מהותה של הגשמה עצמית.
 
 
© מיכל רון, ינואר 2003